פסק-דין בתיק סע"ש 12259-08-12

1.         בפנינו כתב תביעה שהגישה התובעת לאחר תקופת עבודה מ-15.9.10 ועד 18.4.12, עת הופסקה הסעתה למקום העבודה.

התובעת, תושבת קרית מלאכי, הגיעה לעבודה בהסעה שאורגנה ע"י הנתבעת. שכרה הממוצע עמד ע"ס 2,740 ש"ח.

בתחילת אפריל הודיע המנהל (רונן טל) כי ההסעות יפסקו והעובדות מקרית מלאכי יפוטרו. הפסקת ההסעות זו הרעה מוחשית.

בשימוע שנערך לה, משציינה כי היא בהריון, נערך לה שימוע שני ב-17.4.12 והמנהל אמר משאין לפטרה - תגיע בעצמה או תעבוד בסניף אשדוד או רחובות.

התובעת הודיעה כי אינה יכולה להגיע עצמאית ומשהופסקו ההסעות, עולה כי פוטרה, בניגוד לסעיף 9(א), 13א לחוק עבודת נשים.

משכך עתרה לשכ"ע (בסך 28,791 ש"ח = 2,742 X 7 ח' X 150%), דמי לידה (8,918 ש"ח) 90 יום אחרי הלידה (X 150% = 12,339 ש"ח), פ"פ (8,454 ש"ח), הבראה (2,190 ש"ח + 2,291 ש"ח) ועגמת נפש (10,000 ש"ח).

2.         בהגנתה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.

התובעת, עובדת שעתית; ההסעה בוטלה מקרית מלאכי לסניף מודיעין בו עבדה, בשל צמצומים והתייעלות, כשהוצע לה להגיע בתחבורה ציבורית לסניף הקרוב למקום מגוריה (יבנה/אשדוד) - דחתה ההצעה ודרשה הסעה פרטית/פיצוי.

התובעת לא פוטרה, אלא בחרה שלא להתייצב לעבודתה, תוך שדחתה את שהוצע לה. שכרה הממוצע עמד ע"ס 2,598.42 ש"ח (117.9 שע' בחודש; 63.38% משרה).

ב-1.4.12 זומנה לשימוע אצל המנהל והודע לה כי בשל הפסקת ההסעות, תפוטר. משהשיבה כי היא בהריון ולא ניתן לפטרה - בוטל הליך פיטוריה. ב-16.4.12 זומנה לשימוע נוסף וכשהוצע לה לעבוד לסניף הקרוב למגוריה (תוך תשלום הוצאות הנסיעה) - סרבה, עתרה לפיצוי בשל היותה בהריון ואז תעזוב. התובעת נטשה עבודתה, לא הסכימה לכל חלופה ובחות"ל תובעת פיצוי.

סניף מודיעין רחוק, יותר מכפול, מסניף יבנה/אשדוד (מביתה) וסרובה הוא בחות"ל.

התובעת התבקשה פעם אחר פעם לשוב ולהתייצב במקום עבודתה ולא התייצבה, ובטול ההסעות לדעת התובעת מזכה אותה להתפטר בדין פיטורין, כשהנתבעת לא ביקשה לפטרה, שאחרת היתה פונה למשרד התמ"ת. התובעת לא פוטרה, ודאי לא עקב הריונה, וממילא, אינה זכאית לעתירותיה.

התובעת קיבלה דמי הבראה בסך 1,866.13 ש"ח ביולי 2012 (מה שהתובעת לא ציינה כלל בתביעתה!).

3.         בדיון מוקדם שהתקיים בפני כב' הרשמת ע. ריכטמן ומשלא הושגה הסכמה - נקבע להוכחות.

התובעת הגישה תצהירה וכן תצהיר הגב' ענת גססה ("ענת"). הנתבעת הגישה תצהיר המנהל.

ביום 27.1.14 נשמעו בפנינו עדויות התובעת ומשלא אותר המנהל (ומשכך, לא זומן ולא העיד) - סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם.

4.         ולהכרעתנו - 

א.         אין חולק כי עובדת המתגוררת בקרית מלאכי, שהוסעה בהסעה שארגנה הנתבעת (ועל חשבונה) לסניפה במודיעין - נערך לה שימוע והובהר כי מפוטרת היא משההסעה הופסקה - כי היתה זכאית לפיצויי פיטורין. אין חולק גם כי עובדת כזו אכן קיבלה פ"פ - וכך אכן נהגה הנתבעת ביחס לעובדות/ים מקרית גת. על רקע זה יש לבחון התביעה.

ב.         לא נהירה טענת התובעת להרעה מוחשית בתנאי העבודה - הגם שאין ממש חולק כי עובדת שהוסעה מקרית גת למודיעין ונדרשת עתה להגיע בכוחות עצמה, בתחבורה ציבורית (ולהמשיך באותם תנאים) - מדובר בהרעה מוחשית.